בית המשפט לחוקה: גזר דין 307/1990 - זיהום בחיסון פוליו
פסק דין 307/1990 (ECLI: IT: COST: 1990: 307)
ממצאים: שיפוט של לגיטימיות חוקתית במסלול מקרי
נשיא: SAJA - עורך
לשכת המועצה מיום 31/01/1990; החלטה מיום 14/06/1990
הפקדה מיום 22/06/1990; פרסום ב-GU 27/06/1990 נ. 26
מִבטָא
מס '307
פסק דין 14-22 ביוני 1990
בית הדין לבסיס
מורכב מ: נשיא: דוט. פרנצ'סקו SAJA; שופטים: פרופ. ג'ובאני CONSO, פרופ. אטורה גאלו, ד"ר. אלדו CORASANITI, פרופ. ג'וזפה בורזלינו, ד"ר. פרנצ'סקו GRECO, פרופ. רנאטו דל'אנדרו, פרופ. גבריאלה פסקטור, עורכת דין Ugo SPAGNOLI, פרופ. פרנצ'סקו פאולו CASAVOLA, פרופ. אנטוניו BALDASSARRE, פרופ. וינצ'נזו CAIANIELLO, עורך דין מאורו פרי, פרופ. אנצו צ'לי;
אמר את הדברים הבאים
פְּסַק דִין
בשיפוט הלגיטימיות החוקתית של סעיפים 1, 2 ו-3 לחוק 4 בפברואר 1966, נ. 51 (חובה לחיסון נגד פוליו), מקודם בצו שניתן ב-23 בפברואר 1989 על ידי בית המשפט של מילאנו בהליך האזרחי בין Oprandi Iside ומשרד הבריאות, הרשום תחת מס. 461 לפנקס הפקודות 1989 ופורסם בעיתון הרשמי של הרפובליקה מס. 42 סדרות מיוחדות ראשונות של שנת 1989;
דיון בחדר המועצה מיום 31 בינואר 1990 את השופט, הכתב אלדו קוראסאנטי;
הרגשתי למעשה
1. - Oprandi Iside הביאה את משרד הבריאות בפני בית המשפט במילאנו כדי לקבל פיצוי על הנזק שנגרם כתוצאה מפוליו שנדבקה במגע עם בנה דויד שעבר חיסון חובה נגד פוליו, בתלונה שגופי הבריאות, באותה הזדמנות, עשו זאת. הם לא הודיעו על הסכנה ולא הורו על אמצעי זהירות מיוחדים שיש לנקוט במגע עם הצואה והליחה של הילד המחוסן, שבו טיפלה בו באופן אישי.
לאחר שביצע ייעוץ טכני - אשר אישש את האטיולוגיה של הצורה המורבידית בה נדבק התובע - העלה בית המשפט, בצו שניתן ביום 23, את שאלת הלגיטימיות החוקתית, בהתייחס לאמנות. 1989 לחוקה, לחוק 32 בפברואר 4 נ. 1966 (אופי חובה של חיסון פוליו) בהתייחס במיוחד לאמנויות. 51, 1 ו-2, שכן אין בהם מערכת של פיצוי ו/או הוראות זהירות ו/או רווחה בגין פגיעה בשלמות גופנית הנובעת מחיסון.
השופט המפנה מציין כי במקרה הנדון לא תהיה זו אחריות מוכרת של המינהל הציבורי על פי א. 2043 של הקוד האזרחי האיטלקי, אפילו לא מנקודת המבט של אי אימוץ מערכות זהירות המתמקדות בתקשורת נרחבת - מצד שני, קשה ליישב עם מטרות החיסון החובה, בהתחשב בכך שהסיכון להדבקה הוא מינימלי ב מונחי אחוזים.
לפיכך, נשללה אחריותה של עובדה בלתי חוקית, מציין בית המשפט כי אין זו אפילו ניתנת להגדרה, במקרה זה, אחריות של הרשות למעשים לגיטימיים, שכן מתן פיצוי בגין זכותו הסובייקטיבית של הפרט, שהוקרב במרדף אחר האינטרס הציבורי, הוא חריג ומחייב, ואינו כרוך בהוראה ספציפית כלשהי בהתייחס לפגיעה בשלמות הפיזית, כפי שקורה להפרת זכות הקניין, לפי האמנות. 46 לחוק מיום 25 ביוני 1865 נ. 2359.
יתר על כן, בית המשפט המפנה מציין כי א. סעיף 32 לחוקה מגן על הבריאות לא רק כאינטרס של הקהילה, אלא גם ובעיקר כזכות ראשונית ומוחלטת של הפרט (בית המשפט החוקתי נ. להבטיח טיפול חינם למעוטי יכולת, גם באמצעות התערבות סולידרית (בית המשפט החוקתי n. 88/1979). מקום בו, אם כן, חסר מוחלט של הוראות כאלה, ואין אפשרות לפנות לצורות פיצויים חלופיות, מתבטלת הערבות החוקתית להגנה על שלמותו הפיזית של האדם. ובפרט זה קורה במקרה הנדון, בו ניתן להקריב זכות יסוד זו של הפרט כתוצאה מהפעלת פעילות לגיטימית על ידי המדינה לטובת הקהילה (טיפול חיסוני חובה), מבלי להקנות מקבילה. פיצוי, או שווה ערך אחר ביחס להקרבה שאולי התרחשה לאדם במילוי חובה שהוטלה למען בריאות הציבור. לעניין זה, למעשה, אין הוראה לעניין זה בחוק מס. 202 משנת 1981.
2. - לא הייתה חוקה של גורמים פרטיים וגם נשיא מועצת השרים לא הסביר את ההתערבות.
נחשב בחוק
1. - צו ההפניה הטיל ספק בלגיטימציה החוקתית, בהתייחס לאמנות. 32 לחוקה, לחוק 4 בפברואר 1966, נ. 51 (אופי חובה של חיסון פוליו) בהתייחס במיוחד לאמנויות. 1, 2 ו-3.
החקיקה ערערת משום - בעוד היא מטילה חובת חיסון נגד פוליו לילדים בגילאי השנה הראשונה, בהתחשב באדם המפעיל סמכות הורית (היום סמכות הורית) או הגנת הילד (או מנהל המוסד לסיוע ציבורי שבו הילד מאושפז, או מי שהילד הופקד בידיו על ידי מוסד לסיוע ציבורי), והטיל על משרד הבריאות את התפקיד לדאוג להוצאותיו לרכישת החיסון והפצתו - "אינו מספק למערכת של פיצויים ו/או הוראות זהירות ו/או רווחה לתאונות חיסון".
במסגרת משפט אזרחי שהוגש נגד שר הבריאות בגין הנזק שנגרם ליולדת בגין מחלת פוליו, בשיתוק מתמשך בעמוד השדרה, שכן הועברה בהידבקות מבנה, הנתון לחיסון חובה לפוליו, השופטת. א-קוו, בהתחשב בכך שלא נראה ששום קצוות של אחריות ניתנת להסבה על פי האמנות. 2043 cc, הציע את הניגוד האפשרי של היעדר לכאורה של מתן תרופות כגון אלו שצוינו לעיל להתרחשות של פציעות הנובעות מטיפול בריאותי חובה, על ידי הכלל המכניס אותו, עם העיקרון, המתבטא באמנות. 32 לחוקה, של הגנה מלאה על שלמותו הפיזית של הפרט.
2. - השאלה מבוססת.
חיסון פוליו לילדים במהלך שנת החיים הראשונה, כפי שהוסדר על ידי הכלל המוקע, המחייב הורים, אפוטרופוסים או מטפלים לעשות כן, הטלת קנס על החייב במקרה של אי ציות, מהווה אחד מאותם טיפולי בריאות חובה המכונה באמנות. 32 לחוקה.
ציווי זה בפסקה הראשונה מגדיר בריאות כ"זכות יסוד של הפרט והאינטרס הקולקטיבי"; בפסקה השניה, היא כפופה את הטיפולים האמורים לשמירת הדין וללא פגיעה, גם ביחס לחוק, לגבולות המוטלים על ידי כבוד האדם.
מכאן נובע כי דין הטלת טיפול בריאותי אינו עומד בסתירה לאמנות. 32 לחוקה האם הטיפול מכוון לא רק לשיפור או שמירה על מצב בריאותם של הנתונים לו, אלא גם לשמירה על מצב בריאותם של אחרים, שכן זו בדיוק מטרה נוספת זו, המתייחסת לבריאות כעניין. של הקהילה, להצדיק את הדחיסה של אותה הגדרה עצמית של האדם הטבועה בזכותו של כל אדם לבריאות כזכות יסוד.
אך מעל לכל עולה, כי ניתן להטיל טיפול בריאותי רק בהוראה שאין בו כדי לפגוע במצב בריאותו של האדם הנתון לו, למעט אותן השלכות בלבד, אשר בשל זמניותן והיקפן המועט. נראה נורמלי. כל התערבות בריאותית, ולכן נסבלת.
אולם בהתייחס להשערה של פגיעה נוספת בבריאותו של הנבדק הנתון לטיפול חובה - לרבות המחלה שנדבקה בהדבקה הנגרמת מחיסון מניעתי - המשמעות החוקתית של הבריאות כאינטרס של הקהילה אינה מספיקה לבדה כדי להצדיק המדד סניטרי. התבוננות זו מחייבת שבשמה, ולפיכך בסולידריות עם הזולת, ניתן לחייב כל אחד, ובכך להישאר מוגבל לגיטימי, את ההגדרה העצמית שלו, לטיפול רפואי נתון, גם אם הדבר כרוך בסיכון ספציפי, אך אינו מניח. הקרבת הבריאות של כל אחד כדי להגן על בריאותם של אחרים. איזון נכון בין שני הממדים האמורים של ערך הבריאות - ואותה רוח סולידריות (שכמובן יש לראות בה הדדית) בין הפרט לקהילה העומדת בבסיס הטלת טיפול בריאותי - מרמזת על הכרה, על במקרה שהסיכון יתגשם, של הגנה נוספת לטובת הנושא הפסיבי של הטיפול. בפרט, התוכן המינימלי של הזכות לבריאות המובטחת לו יוקרב בסופו של דבר, אם לא יובטח לו בכל מקרה, על חשבון הקהילה, ועבורה של המדינה המעניקה את הטיפול החובה, התרופה. להחזר הוגן של הנזק שנגרם.
וכמו כן יש לשקול את הנזק - ממחלה המועברת בהידבקות על ידי מי שנתון לטיפול רפואי חובה או בכל מקרה הקשור לכך - שדווח על ידי מי שהעניקו סיוע אישי ישיר לראשון בשל אי-עצמיותו הפיזית. -ספיקות (אנשים המעורבים גם בטיפול החובה אשר מבחינה אובייקטיבית יש לראות בו כיחידה על כל שלביה ועל כל השלכותיו המיידיות).
אם כך הדבר, יש להכריז על הטלת החקיקה של חובת הטיפול הרפואי הנדונה כלא לגיטימית מבחינה חוקתית שכן אין בה מתן שיפוי כמו זה שצוין לעיל.
3. - ברור שההצהרה על אי-לגיטימיות אינה נוגעת להשערה כי הנזק הנוסף נובע מהתנהגות אשמה הנוגעת לאמצעים הקונקרטיים ליישום הכלל הנ"ל ואף לביצוע הטיפול עצמו. שלטון החוק הקובע את הטיפול אינו עומד, דהיינו, פסיקה של אי-לגיטימיות חוקתית בשל אי מתן הגנת הפיצויים בהתייחס לנזק הנוסף הגורר איניוריה דאטום. במקרה זה, הכללים הכלליים בדבר אחריות אזרחית לפי א. 2043 סמ"ק
פסיקתו של בית משפט זה היא למעשה תקיפה מאוד בסבורה כי כל פגיעה בבריאות, המוגדרת במפורש כ(תוכן של) זכות אדם בסיסית, מרמזת על הגנת הפיצוי על פי האמנות. 2043 cc והובהר כיצד הגנה זו אינה תלויה בהישנותו של נזק ממוני כאשר, כמו במקרה, הפגיעה משפיעה על תוכנה של זכות יסוד (שלוחים מס' 88 משנת 1979 ו-184 משנת 1986).
כמעט ואין צורך לציין, אם כן, כי סעד הפיצויים הנ"ל מיושם בכל פעם שהצורות הקונקרטיות של יישום החוק המטיל טיפול רפואי או ביצוע מהותי של הטיפול האמור אינן מלוות באמצעי זהירות או מתנהלות באופן שבו המצב המדעי. ידע ואמנות קובעים ביחס לטבעו. ואלה כוללים העברת מידע הולם על סיכוני הפגיעה (או, במקרה של מניעת טיפולים אפידמיולוגיים, של הדבקה), כמו גם אמצעי הזהירות המסוימים, אשר, תמיד לפי מצב הידע המדעי, ניתנים לאימות וניתנים לאימוץ בהתאמה.
אך האחריות האזרחית פועלת במישור של הגנה על בריאותו של כל אדם מפני העבירה (על ידי כל אדם) על בסיס הכותרות הסובייקטיביות של כתב האישום ועם מלוא ההשפעות המפצות שנקבעו על ידי האמנות האמורה. 2043 סמ"ק
בהכרזה זו על אי-לגיטימיות חוקתית, לעומת זאת, מוכנס סעד אשר נועד לפעול ביחס לנזק המיוחס בהיבט האובייקטיבי לטיפול הרפואי החובה ובמגבלות הסדר שוויוני המתחשב בכל מרכיבי הנזק עצמו. תרופה מוצדקת - חוזרת - על ידי איזון נכון של הערכים המוטלים בספק על ידי האמנות. סעיף 32 לחוקה ביחס לאותן טעמים של סולידריות ביחסים בין כל אדם לקהילה, המעניקים לגיטימציה להטלת טיפול רפואי.
מהסיבות הללו
בית הדין לבסיס
מכריז על אי הלגיטימיות החוקתית של החוק 4 בפברואר 1966, נ. 51 (אופי חובה של חיסון פוליו) בחלק בו אינו מעניק, על חשבון המדינה, פיצוי הוגן למקרה של נזק שנגרם, מחוץ להשערה האמורה בסעיף. 2043 סמ"ק, מהידבקות או מחלה ניכרת אחרת שניתן לייחס לחיסון החובה נגד פוליו, המדווחת על ידי הילד המחוסן או על ידי אדם אחר עקב סיוע אישי ישיר שניתן לראשון.
כך הוחלט ברומא, במושבו של בית המשפט החוקתי, פאלאצו דלה קונסולטה, ב-14 ביוני 1990.
הנשיא: SAJA
העורך: CORASANITI
הקנצלרית: MINELLI
הוגש בטאבו ב-22 ביוני 1990.
מנהל הקאנצריה: MINELLI