לפני מאה שנים: ליגות נגד חיסונים
המאמר שעליו אנו מדווחים, שפורסם ב-1984 ב-The BMJ (The British Medical Journal), מגולל את האירועים שהתרחשו בין 1853 ל-1885, תקופה שבה הוטלה חובת החיסון נגד אבעבועות שחורות ברחבי בריטניה הגדולה; החלטנו לחלוק את זה כדי לשקף אתכם מה הייתה ההתנגדות לחובת החיסון באופן היסטורי ומהיכן באמת נובע האנטי-חיסונים. לפני מאה וחמישים שנה הורים, רופאים ואזרחים רגילים הפנו אצבע לבעיות האמיתיות של בריאות הציבור, ודחינו את כל אותם חוקים דרקוניים (גם אם היום נוכל להטביע את הניאולוגים "דרגיניאן"), אשר בבוטות ענה על ספקות לגיטימיים על ידי התנגדות ל- כוח כפייה של המדינה, כלומר אלות, קנסות וכלא.
למרות שהוא הורחב ברחבי בריטניה הגדולה, החמרת החיסון החובה באמצעות חוק החיסון משנת 1871 ראה את נקודת המשען האמיתית של המחאות בעיירה לסטר. ייתכן שהיו סיבות שונות, בוודאי ביניהן העובדה שלסטר עצמה צוינה בדו"ח כאחת הערים הכי לא בריאות במדינה, ללא מערכת ביוב ועם תמותה גבוהה משמעותית מכל הסיבות מאשר שאר המדינות. מדינה. אז בוודאי השופטים שמו את הנטל של תשעים, מיישמים את הכלל בצורה פשוט רשמית ועוברים תוך זמן קצר מאוד מכמה עשרות הליכים בשנה ליותר מ-1200 בשנה, עם קנסות גבוהים מאוד, שימוש בכוח ציבורי למעצר ולאיים על האוכלוסיה וכל זה, שימו לב, בעוד התפרצויות מגיפה של אבעבועות שחורות השתוללו באין מפריע בערים רבות באנגליה שבהן כיסוי החיסונים היה כמעט מוחלט, והוכיחה בעיה לא מבוטלת של החיסון נגד אבעבועות שחורות... חוסר היעילות! לעתים קרובות זה לא עבד כלל או מעט מאוד (מול סיכונים בריאותיים גדולים).
תגובתה של לסטר רעמה בקול רם ברחבי בריטניה עם הפגנה ענקית שהתקיימה ב-1885, שבה הורים רבים, מלווים בשטף של אנשים מריעים, הופיעו מחוץ לבתי הכלא כדי להיעצר. למרות שהחוק שביטל את חיסון החובה נגד אבעבועות שחורות הגיע רק ב-5 ביולי 1948, ההתנגדות הגדולה של לסטר השיגה את השינוי של אותו חוק ב-1889, והרחיקה לכת עד כדי ריכוך ניכר של החובה, וריסון כוחה המופרז של המדינה ושלה. מכשירים.
קריאה מהנה, צוות קורבלבה
נ.ב אנו מודים לאלסנדרו ניקוליני על התרגום והעריכה של הטקסט.
נראה כי חיסון נגד אבעבועות שחורות הוא אמצעי מניעה אמין עד כדי כך שבבריטניה, בשנת 1853, הוא הוגדר חובה עבור כל היילודים. בתחילה החוק לא נאכף בקפדנות, אך במהלך מגיפה קלה בשנים 1864-8 החקיקה המוקדמת יותר הוחמרה, והעניקה למועצות האפוטרופסות את המשימה להבטיח את אכיפתו ולהעמיד לדין הורים שלא צייתו. אולם עד אז דווח על תופעות לוואי חמורות ולעיתים קטלניות של החיסון, ועם פרוץ מגיפות ביישובים שונים בתחילת שנות ה-1871, המטיל ספק ביעילותו, מסע התנגדות להתערבות, הן מבחינה רפואית והן מבחינה אתית. עילה. לסטר הייתה אחת מערים רבות שבהן קמו ליגות נגד חיסונים, שקראו לבטל את סעיף החובה בחוק ודגלו באמצעים אחרים להתמודדות עם המחלה, כמו בידוד מוחלט של חולים וכל מי שבא איתם במגע. למרות זאת, החוק התחזק עוד ב-6000, ועורר התנגדות חזקה עוד יותר, שנמשכה במשך שני עשורים. בלסטר לבדה, במהלך תקופה זו, אומרים שהוגשו 1884 תביעות משפטיות, מהן אופייניות להלן, שדווחו בעיתונות לסטר ב-XNUMX:
"Melton Mowbray Petty Sessions: אדוארד איירונס זומן בשל אי ציות לצו החיסון לבנו בן השנתיים. הוא הצהיר שיש לו התנגדות מצפונית לא לעמוד בחוק החיסונים וכי הוא פועל בעצת הרופא שלו, שאמר שהחיסון אינו תורם לבריאותו של הילד. אחת מבנותיו חוסנה וסבלה מאוד מהשפעות החיסון, והוא לא יכול היה לאפשר לילד לקחת את אותו הסיכון.. לאחר מכן פירט את דעותיהם של כמה רופאים על רוע החיסון ואמר שלדעתו לא יהיה כדאי לבית המשפט, בנוכחות התנגדות מצפונית, לאכוף את החוק.
הנשיא אמר כי מעט נושאים הולידו את הדעות הסותרות ביותר בנושא החיסון. הוכח מעל לכל ספק שהחיסון גרם לאבעבועות השחורות להתבטא בצורה הרבה יותר קלה. בית המשפט היה פה אחד בדעותיו בנושא. הם פעלו מטעמי סדר ציבורי והחליטו כי יש לבצע את הצו בתוך חמישה עשר יום. אם הצו לא ימלאו, יהיה הנתבע צפוי לקנס של עשרים שילינג. נוהל זה יבוצע בכל המקרים שיוצגו בפניהם".
"בשנת 1868 נולד לג'ורג' בנפורד בן. הוא חוסן ולאחר הניתוח הילד היה מכוסה בפצעים, ועבר זמן מה עד שהוא הצליח לצאת מהבית.
שוב, מר בנפורד ציית לחוק בשנת 1870. ילד זה חוסן על ידי ד"ר סלואן, מתוך אמונה שבעזרת הגעתו אליו הוא ישיג חומר טהור. במקרה זה התפתחה אדמומית והילד שכב חולה במיטה זמן מה. במקרה השלישי נולד הילד בשנת 1872, ו מיד לאחר החיסון הופיע האדמונית והיה לו מהלך שלילי עד כדי כך שבתום 14 הימים, הילד מת."
על סירובו לסכן ילד רביעי, נקנס מר בנפורד ב-10 שילינג עם אופציה של שבעה ימי מאסר, שזה העונש הרגיל שהוטל על ידי שופטי לסטר. חלק מההורים נלקחו לבית המשפט מספר פעמים ושילמו את הקנס בכל פעם. אחרים בחרו בחלופה הקשה יותר. ה-Leicester Mercury דיווח על הפגנה שהתקיימה באחד הרחובות הראשיים של העיר.
"בשעה 7.30 לערך נכחו מספר לא מבוטל של פעילים נגד חיסונים ורכבת אנשים נוצרה, שלפניה כרזה, ללוות אם צעירה ושני גברים, כולם נחושים להסגיר את עצמם למשטרה ולעמוד בכלא במקום לחסן את ילדיהם. הובעה האהדה הגדולה כלפי האישה המסכנה, שהתנגדה באומץ לבה ולעזוב את עמדתה, ולמרות שהיא הביעה שוב את עמדתה, ולמרות שהיא המשיכה ללכת בנה בחסדיו של מחסן ציבורי. אחרי השלושה בא קהל רב ושלוש קריאות עידוד חמות הוענקו ב-Gallowtreegate שהתחדשו במרץ רב יותר כשעברו דרך דלתות תאי המשטרה".
עונש נוסף, שנפל בצורה הקשה ביותר על אלה שפחות מסוגלים לשאת בו, היה שהקנס בגין מחדל ועלות ההליכים המשפטיים ייסחטו בכוח באמצעות תפיסה ומכירה של הרהיטים שלהם.
"לאדם בשם ארתור וורד היו שני בנים שנפגעו מחיסון וסירב שאחר יעבור את הניתוח. הוטל קנס וב-24 בנובמבר שני שוטרים ביקשו קנסות או, אם לא, כי הבעל יצא לשוק והעניים לאישה לא היה כסף לשלם. הסחורה למטה נחשבה לא מספיקה כדי לכסות את הסכום, והסוכנים ביקשו לעלות למעלה.
האישה סירבה והתפתחה קטטה, בשפה חריפה של השוטרים, שאיימו לקחת את בעלה לכלא, והפחידה את גברת וורד.
היא הייתה בהריון באותה תקופה וכל כך הייתה המומה ומפוחדת שגרמה לתסמינים שהובילו בסופו של דבר ללידה מוקדמת וב-26 בדצמבר היא ילדה תינוק מת. היא מעולם לא התאוששה ואחרי שבוע היא מתה. הרופא שהגיע לגברת וורד אמר שאמנם הוא מאמין בחיסון, אבל הוא לא מרגיש שחובתו של איש מקצוע לאכוף את החוקים בצורה המקוממת והאכזרית שבה הם נאכפים".
עמדתם של הורים שחששו לחייהם של ילדיהם התחזקה על ידי הקביעה שחיסון אינו רק מסוכן בפני עצמו, אלא אינו הדרך המתאימה ביותר להילחם באבעבועות השחורות. בשנת 1884, עם התפרצויות שהתפרצו במספר ערים, כולל ג', ברמינגהאם וליברפול, ו-1400 חולים שטופלו בלונדון לבדה, כתב כתב ל-Leicester Mercury:
"למתבונן הרפלקטיבי זה בוודאי נראה מוזר למדי שכל מגיפות האבעבועות השחורות האחרונות הופיעו בקרב אוכלוסיות שבהן החוקים המחייבים חיסון נאכפו בקפדנות ובשיטתיות. 96% מהלידות בלונדון מוגנות על ידי חיסון. אני מבקש לשאול האם רופאים שהגנו וקידמו מערכת של פרוצדורה רפואית שניסיון של שמונים שנה הוכיח את עצמו ככישלון הרת אסון ומשפיל, לא צריכים להרגיש נאלצים בכבוד, על רקע ציבורי, לחזור בו ולהודות שחיסון, כמו מרשמים אחרים של חיסון, שטפי דם וכספת, הוא שגיאה חמורה וזדונית.
לכל עירייה יש עדויות המראות שמחלות זימוטיות מתעוררות ומקודמות על ידי תנאים לא סניטריים וניתן למנוע אותן על ידי ניקיון אישי ועירוני".
בשנת 1884, כאשר פורסמו הדיווחים והפרשנויות הללו, הקמפיין נגד חיסון חובה הצליח. נתונים לששת החודשים האחרונים של 1883 הראו כי בלסטר היו 2281 לידות ורק 707 ילדים חוסנו; 1138 נותרו לא מחוסנים, 20 חיסונים נדחו בהצגת אישור רפואי ו-3 חיסונים "לא השפיעו".
דובר בעצרת ציבורית התייחס לנתונים הללו.
"זו הייתה העובדה שהרבה תינוקות בעיר לסטר לא חוסנו, והוא לא ידע שיש איזו עיר אחרת בממלכה שיכולה לטעון את הטענה הזו בוודאות. בשבוע שעבר אחד השופטים שלהם הכריז שהם לא יעשו זאת. טיפלו בתיק חיסונים נוסף. לא רק שהם רצו שופטים אחרים ילכו בדוגמה שלו. הם רצו להביא את מועצות השומרים לצד האנטי-חיסונים".
הוריה והבורגנים של לסטר העבירו החלטה המביעה "שביעות רצון מכל הלב מההגנה הישרה של סטרטון'ס אלדרמן על זכויות ההורים נגד תומכי חיסונים ועריצות רפואית השואפת להשיג שליטה על כל משפחה במדינה. אנו שמחים שהתקדמתם באצילות להרים את קולכם ב סיבה, שהיא זו של החוק האנגלי הישן של שיפוט פרטי וחובת המצפון הנאור של אנשים אינטליגנטים לשמור על בריאות ילדיהם כמיטב יכולתם".
ב-1885 לסטר הייתה זירת הפגנה גדולה של נציגי ליגות נגד חיסונים מערים רבות אחרות. בעוד שגברים מובילים כמו ליון פלייפייר וסר צ'ארלס דילקה דגלו בעילת החיסון, חברי הפרלמנט הרדיקליים של לסטר הובילו ובסופו של דבר ניצחו בקרב על בדיקת החקיקה הרלוונטית על ידי הוועדה המלכותית, ואחריו עלה דו"ח שקרא לביטול חובה. ולאפשר פטור מטעמי מצפון.